מוזאון ישראל בירושלים, תופס מקום של כבוד בין מוזאוני העולם הגדולים בשל היקפו התרבותי ואיכותם ונדירותם של מוצגיו.
בנוסף לייצוגה של התרבות האנושית בכלל, הוא משרטט את תמונת עם ישראל ואת תולדותיו.
נכיר את סיפורו של המוזאון, את מבנהו המיוחד, ודרך גלריות הארכיאולוגיה, התרבות
היהודית והאמנות הישראלית, נכיר מעט יותר גם את עצמנו.

מבצע האדירים של מיכלאנג'לו עדיין מפעים אותנו בהישג האישי והאמנותי הכביר, אך מעבר לכך, מתגלה לעינינו חזון אנושי
מפתיע בעומק המחשבה ובהיקפה.

בדייגו ולאסקז, מן האמנים המתוחכמים של הציור הספרדי, מתבונן בחצר המלוכה בעיניים מפוקחות וביקורתיות ובתוך כך אומר
לנו דבר ושניים על האמן ותפקידו.

סיפורו של המוזאון הספרדי הוא סיפור תהפוכותיה של ספרד כולה מן הממלכה החזקה והעשירה של
המאה ה 16 ועד למלחמות הפנימיות שקרעו אותה לגזרים במאה ה-20.
מה תרמו אמני איטליה ואירופה לאוספים המלכותיים ומה תרמו אמניה הייחודיים של ספרד לאמנות העולם? אל גרקו,
ולאסקז, גויא ורבים אחרים ממתינים לנו בין האוספים המשובחים.

כל כך הרבה נכתב וכנראה עוד ייכתב על יצירה חידתית זו.
מה מסתתר מאחורי החיוך והמבט? מה מגלה לנו הנוף? ומדוע זכתה תמונת דיוקן קטנה זו להיות סמל לכל ציורי המופת?

המעבר ממצודה, לארמון וממנו למוזאון, הקנה למיבנה את צורתו המיוחדת.
נעמוד על ייחודו של המקום ועל האוסף העצום המשרטט את ההיסטוריה ואת דמותה של צרפת

לציון יום האישה הבינלאומי, בסימן שוויון מגדרי של נשים בתרבות:

מיכל בת-אדם היא במאית הקולנוע הראשונה והיחידה בישראל שיצרה בעקביות סרטים החל משנות השבעים ועד היום.

זהו פורטרט רגשי ואסוציאטיבי של קולנוענית שהקדימה את זמנה, שחקנית יפהפייה ומצליחה שתבעה את זכותה לעבור לצד השני של המצלמה וספגה בשל כך ביקורות אכזריות. הסרט מלווה את בת-אדם בזמן צילומים לסרטה החדש ודל התקציב ואף מתעד באינטימיות את חיי היומיום לצד אהובה מזה 40 שנה, הבמאי משה מזרחי.
שניהם נאבקים להמשיך לעשות סרטים למרות הגיל המבוגר והפניית העורף של הממסד.
"מקווה שאני בפריים" מעורר שאלות על יצירה והזדקנות, אהבה, זוגיות וחמלה, קולנוע כזיכרון והגבול המטושטש שבין החיים לסרטים.

בימוי: נטעלי בראון